מי מחזיק את ההגה? מעמדת קורבן לעמדת אחראי בהורות

עמדת אחראי אינה אומרת שאני שולטת במה שקורה. היא אומרת שאני לא מוותרת על היכולת שלי לפרש, לבחור וליזום את הצעד הבא.

יש רגעים בהורות שבהם נדמה לנו שאין לנו באמת אפשרות אחרת.

"אני צועקת כי הוא פשוט לא מקשיב." "אני כבר לא מציבה לה את הגבול הזה, כי אני יודעת איך זה ייגמר."

"ניסיתי לדבר יפה, אבל הוא ממשיך עד שאני מתפוצצת." "אם אוותר עכשיו, הוא ילמד שהוא יכול לעשות מה שהוא רוצה."

רובנו לא חושבים על עצמנו ברגעים האלה כעל קורבנות של הילדים שלנו. אנחנו פשוט מתארים את המציאות כפי שאנחנו חווים אותה- הילד עושה משהו, ולכן אני מגיבה. אבל כדאי להקשיב לרגע למבנה של המשפט:

אני צועקת כי הוא...

אני מוותרת כי היא...

אני מאבדת שליטה כי הוא לא משאיר לי ברירה...

בלי שהתכוונו לכך, מוקד השליטה עבר החוצה. ההתנהגות של הילד אינה רק משפיעה עליי, היא מתחילה לכאורה לקבוע איך אני עצמי אתנהג. למצב הזה אני קוראת כאן עמדת קורבן.

לא במובן של חולשה, ולא כאבחנה או כהאשמה. זו דרך לתאר עמדה שבה אני חווה את עצמי בעיקר כמגיבה למה שהאחר עושה לי.

עמדת אחראי מתחילה במקום אחר:

הילד משפיע עליי, אפילו מאוד. ועדיין נשארת לי האפשרות לבחור מה אני עושה עם ההשפעה הזאת.

עמדת אחראי אינה אומרת שאני שולטת במה שקורה, אלא שאני עדיין יכולה לבחור איך לפרש, וליזום את הצעד הבא.

לא הכול בידיים שלי, אבל משהו תמיד כן

אני לא יכולה לשלוט בכך שהילדה תכעס על הגבול.

אני לא יכולה לגרום לילד לרצות לכבות את המסך.

אני לא יכולה להבטיח שמתבגר יקבל את דעתי.

ואני לא יכולה לקבוע כמה מהר ילד ילמד לווסת תסכול, לחכות, להתגמש או להתמודד עם אכזבה.

אבל אני יכולה לבחור איך אני מפרשת את מה שקורה, איך אני מגיבה, איזה גבול אני מחזיקה, כמה כוח אני מפעילה, ומה אני רוצה ללמד בתוך המפגש הזה. הילד אינו אחראי לוויסות של ההורה, לבחירת הגבולות או להתוויית אופנות הקשר.

עמדת קורבן מתחילה לעיתים בפרשנות

אחד המקומות המרכזיים שבהם אפשר לזהות את ההבדל בין שתי העמדות הוא עוד לפני שעשינו משהו.

בפרשנות. הילד ממשיך לעשות משהו שביקשתי ממנו להפסיק ואני חושבת: "הוא עושה לי דווקא."

הפרשנות הזאת הופכת את האירוע מהר מאוד למאבק בין שני צדדים.

אם הוא עושה משהו לי, יש מישהו מולי.

אם הוא רוצה לנצח אותי, אני צריכה לא להפסיד.

אם הוא בודק מי יותר חזק, אני צריכה להוכיח שאני.

במחקר אורך בארצות הברית שבו השתתפו 266 ילדים ומשפחותיהם בתקופת גן החובה וכיתה א, נמצא שייחוסים עוינים יותר של אמהות לכוונת ילדם, בשילוב משמעת הורית לא יעילה, נקשרו להתפתחות רבה יותר של קשיי התנהגות.

עמדת אחראי אינה דורשת ממני לשכנע את עצמי שהילד בכלל לא מתנגד. הוא בהחלט יכול להתנגד.

היא דורשת ממני להישאר סקרנית לגבי משמעות ההתנגדות. במקום לחשוב: "הוא עושה לי דווקא"

אפשר לשאול: "הוא מאוד רוצה משהו שאני מונעת כרגע?","הוא בודק כמה השפעה יש לו", "הוא מתאמן בלעמוד על הרצון שלו?","קשה לו לשאת מצב שבו הוא לא מקבל את מה שהוא רוצה?"

אבל לפעמים הוא באמת מגביר דווקא כשאני מנסה לעצור

לפעמים הורים אומרים "הוא עושה לי דווקא" משום שהם רואים משהו אמיתי: אני אומרת "די", והוא עושה שוב. אני מעלה את הקול, והוא מחייך ועושה פעם נוספת. אני מאיימת, והוא מגביר. יכול להיות שהוא למד שיש כאן כפתור לחיץ.

אבל יש הבדל גדול בין לחשוב: "הוא רוצה לפגוע בי או לשגע אותי"

לבין לחשוב: "הוא מגלה כמה כוח יש להתנהגות שלו בתוך הקשר הזה."

מנקודת המבט של הילד יכול להתרחש גילוי משמעותי: אני קטן, אבל אני יכול להזיז את אבא הגדול/ לגרום לאמא להעלות את הקול/ להשפיע על מה שקורה בחדר= יש לי כוח בעולם.

אנחנו רוצים ילדים שמרגישים שיש להם כוח בעולם. השאלה היא איזה כוח הם לומדים שיש להם.

כשהכוח נלמד דרך מאבק

אם ילד מתרגל שוב ושוב יחסים שבהם הקונפליקט מסתיים רק כאשר צד אחד מכריע את האחר, הוא עלול ללמוד שכוח עובד כמו משחק שבו מישהו חייב לנצח ומישהו חייב להפסיד.

אם אני מתגמש, הפסדתי. אם אני מקשיב, אני חלש.

אם האחר שינה את דעתו, ניצחתי.

אם אני רוצה להשפיע, אני צריך להגביר לחץ.

ובתוך אותו ריקוד גם ההורה עלול לחשוב:

"הפעם אני לא זזה. הוא חייב ללמוד ש..."

לפעמים זה באמת גבול חשוב. אבל לפעמים המשפט הזה כבר אינו עוסק בגבול. הוא עוסק בשאלה מי ינצח.

ואז כדאי לעצור ולשאול: מה בדיוק אני רוצה שהוא ילמד? כי ילד מפוחד, מושפל או מוצף עשוי להפסיק התנהגות ברגע מסוים. אבל הפסקת ההתנהגות אינה זהה ללמידה של ויסות, דחיית סיפוקים או קבלת גבול.

עמדת אחראי אינה מתעלמת מהשפעת הילד עלינו. היא מסרבת להפוך את ההשפעה הזאת להכתבה.

עמדת אחראי אינה עמדה חלשה

כאן חשוב להבחין בין ויתור על מאבק לבין ויתור על הגבול.

אני יכולה לומר: "המסך נגמר", "אני לא מרשה להרביץ","היום לא קונים את זה"

ובאותו זמן לא להפוך את הרגע למאבק על כוח. אני לא צריכה להפחיד את הילד כדי להוכיח שאני חזקה.

ואני לא צריכה לוותר על הגבול כדי להוכיח שאני קשובה. אפשר להחזיק שתי אמיתות בו זמנית:

הכוח שלך חשוב לי. וגם:

הכוח שלך אינו בלתי מוגבל.

עמדת קורבן לעומת עמדת אחראי

סיכום

כאשר אני יכולה להיות חזקה בלי להיות כוחנית, להקשיב בלי להיכנע, להתגמש בלי להרגיש שהפסדתי, ולקחת אחריות בלי להפוך אותה לאשמה, אני מלמדת את הילד איך נראה כוח שאינו תלוי בחולשה של מישהו אחר.

מקורות

Snyder, Cramer, Afrank ו-Patterson (2005). המחקר נערך בארצות הברית על ידי חוקרים מ-Wichita State University ומ-Oregon Social Learning Center. השתתפו 266 ילדים ומשפחותיהם בתקופת גן החובה וכיתה א׳. ארבע שעות של אינטראקציה בין הורה לילד קודדו לצורך הערכת דפוסי משמעת, ריאיון מובנה בדק את הייחוסים של האימהות להתנהגות הילד, ונאסף מידע על קשיי התנהגות בבית ובבית הספר. פורסם ב-Developmental Psychology.

Smith, Dishion, Shaw, Wilson, Winter ו-Patterson (2014). המחקר התבסס על 731 משפחות שגויסו בשלושה מוקדים בארצות הברית (Pittsburgh, Eugene ו-Charlottesville). המשפחות גויסו כשהילדים היו בני שנתיים ונבדקו לאורך הילדות. נעשה שימוש בתצפיות מובנות על אינטראקציות בין מטפל לילד ובדיווחי הורים, ובאמצעות ניתוחים אורכיים נבדקו השפעות הדדיות בין אינטראקציות כפייתיות לבין קשיי התנהגות. פורסם ב-Development and Psychopathology.

Laurin ו-Joussemet (2017). המחקר נערך באזור מונטריאול בקנדה. 102 פעוטות והמטפל העיקרי השתתפו בגיל שנתיים, ו-85 חזרו בגיל שלוש וחצי. האינטראקציות צולמו במשימות איסוף צעצועים ואיסור לגעת בצעצוע מושך. אסטרטגיות ההורה והיענות הילד קודדו באופן תצפיתי. מחקר פרוספקטיבי תצפיתי שפורסם ב-Motivation and Emotion.

Wang, Kaufman ו-Branje (2023). מחקר אורך בהולנד בחן 244 מתבגרים צעירים ארבע פעמים במשך כשנתיים, סביב המעבר לבית הספר התיכון. נבדקו אוטונומיה של המתבגרים, שליטה פסיכולוגית הורית ותמיכה חברתית, באמצעות מודלים אורכיים שהפרידו בין הבדלים בין אנשים לבין שינויים בתוך אותו אדם. נמצא בין היתר כי שינויים באוטונומיה של המתבגרים ניבאו שינויים מאוחרים יותר בשליטה הפסיכולוגית ההורית. פורסם ב-Journal of Research on Adolescence.

Houthuys, Vermote, Vansteenkiste, Beyers, Prinzie ו-Soenens (2026). מחקר אורך בן שלוש נקודות זמן שנערך באזור הפלמי בבלגיה וכלל 377 משפחות עם מתבגרים בשנת הלימודים האחרונה בתיכון. נאספו דיווחים מהמתבגרים, מהאימהות ומהאבות לאורך המעבר להשכלה גבוהה. נמדדו תמיכה באוטונומיה, התנהגויות הוריות התומכות בבירור זהות, תחושת מצפן פנימי ותהליכי זהות. פורסם ביולי 2026 ב-Journal of Research on Adolescence.

רוצים ליווי בבניית הכלים לבית שלכם?

פגישת ייעוץ ראשונה — 15 דקות, חינם, ללא התחייבות.