מריבות בין אחים: מתי להתערב ואיך ללמד ילדים לפתור קונפליקט

כשהילדים רבים, אנחנו רוצים לעזור. אבל לפעמים העזרה החשובה ביותר היא דווקא לא למהר לפתור במקומם.

״היא לקחה לי״. ״הוא התחיל״. ״אבל זה היה אצלי קודם״.

ובתוך רגע אנחנו באמצע הסלון, מנסים לשחזר מה קרה, מי עשה למי, מי צודק ומה יהיה הפתרון ההוגן.

לרוב זה מגיע ממקום טוב. אנחנו רוצים לעצור את ההסלמה, למנוע פגיעה ולעשות צדק. אבל כשאנחנו פותרים עבור הילדים כל מחלוקת, אנחנו עלולים לקחת מהם בדיוק את המקום שבו אפשר להתאמן בפתרון מחלוקות. מצד שני, גם ״שיסתדרו לבד״ אינו כלל שמתאים לכל גיל ולכל מצב ועל אף שזו מערכת היחסים שלהם, אתם אמונים עליה.

השאלה החשובה אינה רק <strong>האם להתערב, אלא</strong><strong>מה הילדים צריכים מאיתנו ברגע הזה כדי שיוכלו בסופו של דבר להסתדר פחות בעזרתנו ויותר בכוחות עצמם</strong>.

שתי עדשות להתבוננות על מריבות בין אחים

כשאחים רבים, אפשר להתבונן במתרחש דרך שתי עדשות.

העדשה הראשונה היא הקשר עם ההורים. אחים חולקים משאב שאין דרך לחלק באופן מושלם: אותנו. תשומת הלב שלנו, הזמן שלנו, הקרבה שלנו והחוויה של כל ילד לגבי מקומו במשפחה. קנאה ותחרות על המקום אצל ההורה הן חלק מוכר מיחסי אחים.

העדשה השנייה היא האימון החברתי שמתרחש ביניהם. היחסים בין אחים חשוב שיהיו זירה בטוחה לתרגול תחרות ושיתוף פעולה, הובלה והצטרפות, ויתור והתעקשות, קבלה ודחייה, שייכות, משא ומתן, ראיית נקודת מבט אחרת והתמודדות עם תסכול. מחקר על תיווך הורי של מריבות בין אחים מצא שילדים שהוריהם למדו לתווך קונפליקטים השתמשו ביותר דרכי פתרון בונות, התפשרו יותר והבינו טוב יותר את נקודת המבט של האח או האחות (Smith & Ross, 2007).

אלה אינן שתי קטגוריות נפרדות. אותה מריבה יכולה להכיל את שתיהן. השאלה היא מה בולט כרגע, ומה הילדים יכולים ללמוד מהאירוע אם לא נמהר לפתור אותו במקומם.

הגיל משנה את התפקיד שלנו

ילדים אינם נולדים עם יכולת לנהל משא ומתן.

בגיל הרך אנחנו צריכים לעיתים ממש ללמד את אבני הבניין של החיים החברתיים: איך מחכים לתור, איך מבקשים במקום לקחת, איך אומרים ״די״ או ״אני לא רוצה״, איך מצטרפים למשחק שכבר התחיל, איך מציעים החלפה, איך חולקים חומר משותף, איך בוחרים בין שני פתרונות ואיך מתמודדים עם העובדה שלפעמים ילד אחר מקבל את מה שאני רציתי.

לכן בגילאים הצעירים נדרש לעיתים יותר תיווך. אנחנו עדיין מלמדים את השפה ואת המיומנויות שבעזרתן אפשר יהיה בעתיד לפתור את הריב.

בגיל בית הספר אפשר בהדרגה לצפות ליותר. הילדים יכולים לתאר מה הם רוצים, לשמוע מה האחר רוצה, להציע כמה פתרונות, להתפשר ולנהל חלוקה של משאב משותף.

בגיל ההתבגרות אנחנו כבר מצפים בדרך כלל ליותר עצמאות בניהול היחסים. הקונפליקטים עוסקים לעיתים יותר בפרטיות, רכוש, חברים, מרחב אישי, כבוד וגבולות. גם כאן עשויה להידרש עזרה, אבל היא אינה צריכה להיראות כמו התיווך שניתן לילד בן ארבע.

התאמה התפתחותית אינה רק התאמת הציפייה לילד.                      היא גם התאמת כמות ואופי העזרה שאנחנו נותנים לו.

איפה עובר הקו האדום שלכם

משפחות שונות מסוגלות לשאת רמות שונות של מתח.

יש הורים שנכנסים לחדר כבר כשהטון עולה מעט. אחרים מסוגלים לשמוע ויכוח קולני ולהמתין לראות אם הילדים ימצאו דרך לצאת ממנו.

כדאי שכל זוג הורים ישאל את עצמו מראש: איפה עובר אצלנו הקו שבו אנחנו עוצרים את ההתנהגות?

עבור משפחות רבות אלימות פיזית היא קו כזה, אבל גם אותה אנשים מגדירים אחרת. האם דחיפה היא אלימות? ומה לגבי משחק פיזי שהפסיק להיות מהנה לאחד הילדים? האם קללות הן קו אדום? השפלה? פגיעה ברכוש?

אין צורך שכל המשפחות יגדירו את אותו הקו, אבל יש הבדל בין לאפשר לקונפליקט להתפתח לבין לאפשר פגיעה מתמשכת. כאשר נחצה הקו שקבענו, אנחנו יכולים לעצור את הקונפליקט בלי להפוך לשופטים שלו.

״אני לא מאפשרת לדחוף״ הוא גבול.

״אתה התחלת ולכן אתה אשם״ הוא כבר פסק דין.

אם כבר מתערבים, מגשרים ולא שופטים

אחת המלכודות הנפוצות בהתערבות הורית היא להפוך את המריבה לחקירה.

מי התחיל?

מי לקח קודם?

מה בדיוק היא אמרה לפני שהוא דחף?

לפעמים חשוב להבין איך כל ילד פירש את מה שקרה. אבל אם הבעיה כבר אינה קיימת והמטרה היחידה היא לקבוע מי אשם ומי ייענש, לא בטוח שיש בכלל צורך להתערב. לעומת זאת, אם יש בעיה ממשית שעדיין דורשת פתרון, אפשר לעזור לילדים להגדיר אותה בלי לפתור אותה עבורם.

נניח ששני אחים רבים על השלט של הטלוויזיה. אם השלט הוא משאב משותף, אפשר לומר: ״אני שומרת כרגע את השלט אצלי. כשתמצאו פתרון ששניכם מסכימים עליו, תקבלו אותו בחזרה״.

כך אנחנו עוצרים את המאבק על המשאב, אבל לא מחליטים מי ניצח. האחריות למציאת הפתרון נשארת אצל הילדים.

אם מדובר בחפץ ששייך לאחד הילדים, התמונה שונה. בעלות וגבול אישי אינם בהכרח משאב שצריך ״להתחלק בו באופן הוגן״. גם זו מיומנות חברתית חשובה.

לעצור זה לא אותו דבר כמו לפתור

גם כאשר הילדים מוצפים, אנחנו לא חייבים להכריע בסכסוך.

אם יש צעקות, דחיפות או הצפה גדולה, אפשר לומר:

״עכשיו אתם כבר לא מצליחים לדבר בלי לפגוע. אני עוצרת את זה. את הפתרון תוכלו למצוא אחרי שתירגעו״.

זהו הבדל חשוב. אנחנו אחראים לבטיחות ולגבולות בבית. הילדים עדיין יכולים להישאר אחראים לפתרון הבעיה שלהם. כך ההתערבות ההורית אינה חייבת לקחת מהילדים את ההזדמנות ללמוד.

ומה לגבי דפוס קבוע של פוגע ונפגע

יש מצבים שבהם אנחנו רואים שוב ושוב אותו ילד פוגע ואותו ילד נפגע, מפחד או מתקשה להגן על עצמו.

כאן כדאי להיזהר משתי טעויות הפוכות. מצד אחד, לא נכון להתעלם מפגיעה מתמשכת בשם הרצון שהילדים ״ילמדו להסתדר״. תוקפנות מתמשכת בין אחים קשורה לקשיים רגשיים משמעותיים יותר ודורשת התייחסות רצינית (Tucker et al., 2013).

מצד שני, כשנוצרים במשפחה תפקידים קבועים של ״התוקפן״ ו״הקורבן״, כדאי להתבונן גם במה שקורה סביב המריבה. לפעמים עצם האופן שבו המבוגרים מתערבים עלול לחזק את התפקידים: ילד אחד הופך למי שצריך תמיד להגן עליו, והאחר למי שכבר מצופה ממנו להיות הפוגע.

במצב כזה כדאי לערב איש מקצוע שיוכל להתבונן בדינמיקה הרחבה ולא רק לנסות להכריע בכל אירוע בנפרד.

מה הילדים לומדים כשאנחנו רבים

ילדים אינם לומדים פתרון קונפליקטים רק בזמן שאנחנו מתווכים ביניהם.

הם רואים דרכנו מה קורה כששני מבוגרים בבית אינם מסכימים. האם מעלים את הקול, נעלבים ונעלמים? האם אחד תמיד מוותר? האם חייבים להחליט מי צודק? האם אפשר לומר ״אני כועסת מדי כרגע, נחזור לזה אחר כך״? האם אפשר להקשיב, להתנצל ולתקן?

מחקר על קונפליקט בין הורים מצביע על כך שהאופן שבו מבוגרים מנהלים מחלוקות קשור גם להתפתחות החברתית ולמערכות היחסים של ילדים (Harold & Sellers, 2018).

מודלינג אינו דורש מאיתנו לא לריב ליד הילדים. להפך. לפעמים דווקא קונפליקט שנראה וגם נפתר מלמד משהו חשוב: אפשר לא להסכים ועדיין להישאר בקשר.

החיבור לארגז הכלים ההורי

רפלקטיביות, כלי 2: לפני שאנחנו מתערבים, כדאי לשאול לא רק מי עשה מה, אלא מה כל ילד מנסה להשיג ומה המריבה מפעילה גם אצלנו.

מודלינג, כלי 4: הדרך שבה אנחנו מתמודדים עם חילוקי דעות היא חלק מהלמידה של הילדים לגבי יחסים.

התאמה התפתחותית, כלי 5: ככל שהמיומנות עדיין צעירה יותר, נדרש יותר תיווך. ככל שהיא מתבססת, אנחנו יכולים לסגת.

ממאבק לשיתוף פעולה, כלי 7: כשאנחנו כן מתווכים, המטרה אינה למצוא מנצח (שיפוט) אלא לעזור לילדים לזהות את הבעיה ולמצוא פתרון שהם מסוגלים להסכים עליו (גישור).

מה אפשר לעשות אחרת

1. לחכות רגע לפני שנכנסים

שאלו את עצמכם: האם מישהו זקוק כרגע להגנה, או שקשה לי פשוט לשאת את העובדה שהם רבים?

אפשר לומר: ״אני שומעת שאתם לא מסכימים. אני כאן אם תצטרכו עזרה״.

2. להתאים את העזרה לגיל ולמיומנות

ילד צעיר עשוי להזדקק לכך שניתן לו ממש את המילים.

אפשר לומר: ״תגיד לה, אני משחק עכשיו, תוכלי לקבל כשאסיים״.

ילדים גדולים יותר עדיף לעודד לחשוב בעצמם: ״מה אתם מציעים לעשות?״

3. לעצור את מה שחוצה את הגבול, לא את עצם הקונפליקט

אפשר לומר: ״מותר לכעוס. אני לא מאפשרת להכות״.

כך אנחנו מחזיקים את הגבול בלי לקחת צד בתוכן המריבה.

4. אם יש משאב משותף, להוציא אותו זמנית מהמאבק

אפשר לומר: ״כרגע אף אחד לא משתמש בו. תמצאו פתרון שמתאים לשניכם ותגידו לי״.

המטרה אינה להעניש, אלא להחזיר לילדים את האחריות לפתרון.

5. לבדוק איזה מודל אנחנו נותנים

אחרי מריבה שלנו עם בן או בת הזוג אפשר לפעמים אפילו לומר בקול:

״כעסנו מאוד ולא הצלחנו לדבר. עצרנו, נרגענו ועכשיו אנחנו מנסים שוב״.

הילדים לומדים לא רק מהפתרון, אלא מהדרך אליו.

שאלות להתבוננות

סיכום

מריבות בין אחים אינן תקלה ביחסים. פעמים רבות הן חלק מהאופן שבו ילדים לומדים לחיות עם אנשים אחרים. התפקיד שלנו אינו למנוע את כל המריבות וגם לא להשאיר את הילדים לבד עם כל קונפליקט. בגיל הצעיר נצטרך ללמד יותר. בהמשך נוכל בהדרגה לסגת, להישאר זמינים ולהתערב בעיקר כשהגבולות נחצים או כשהילדים באמת זקוקים לעזרה.

וכשאנחנו כבר נכנסים, כדאי לזכור: אנחנו לא חייבים להיות השופטים.

אפשר לשמור על הגבול, לעצור פגיעה ולעזור לילדים לחשוב, ועדיין להשאיר את הפתרון בידיים שלהם.

מקורות

Smith, J., & Ross, H. (2007). Training parents to mediate sibling disputes affects children's negotiation and conflict understanding. Child Development, 78(3), 790–805.

Tucker, C. J., Finkelhor, D., Turner, H., & Shattuck, A. (2013). Association of sibling aggression with child and adolescent mental health. Pediatrics, 132(1), 79–84.

Tucker, C. J., & Finkelhor, D. (2017). The state of interventions for sibling conflict and aggression: A systematic review. Trauma, Violence, & Abuse, 18(4), 396–406.

Harold, G. T., & Sellers, R. (2018). Annual Research Review: Interparental conflict and youth psychopathology: An evidence review and practice focused update. Journal of Child Psychology and Psychiatry, 59(4), 374–402.

רוצים ליווי בבניית הכלים לבית שלכם?

פגישת ייעוץ ראשונה — 15 דקות, חינם, ללא התחייבות.